סקירה היסטורית של שימוש האדם בצמחי מרפא - חלק א'

תרגום שלי למאמרה של פרופ' Biljana Bauer Petrovska, באדיבותה.

חלק א' - תיעוד השימוש בצמחי מרפא, מראשית האדם ועד לדיוסקורידס

הקדמה

משחר ההיסטוריה, חיפש האדם מזור למכאוביו בצורת תרופות מן הטבע. הפניה אחר צמחים, לרפואה, היתה אינסטנקטיבית- ממש כשם שהיא אינסטינקטיבית אצל חיות (1). לאור העובדה שבעת הקדומה לא היה מספיק מידע לגבי הסיבות להתהוות המחלות, כמו גם לגבי תכונות הצמח וכיצד ניתן להשתמש בו כתרופה, כל התהליך התבסס על התנסות.

לאורך הזמן, התגלו הסיבות להתאמת צמחי מרפא ספציפיים לטיפול במחלות מסוימות. מכאן שהשימוש בצמחי מרפא נטש בהדרגה את המסגרת ההתנסותית והתבסס על לימוד העובדות. עד להופעתה של הכימיה הרפואית, במאה ה- 16, צמחים היו המקור לטיפול בחולי ולטיפול מניעתי (2). עם זאת, הירידה באפקטיביות, המאפיינת תרופות סינתטיות והעלייה בקונטרה-אינדקציות (התוויות הנגד) בשימוש בהן החזירה את השימוש בתרופות מן הטבע שוב לקדמת הבמה.

מקורות היסטוריים רלוונטיים לחקירת השימוש בצמחי מרפא

העדות הכתובה העתיקה ביותר, העוסקת בשימוש בצמחי מרפא לצורך הכנת תרופות, נמצאה על גבי לוח חרס שומרי (הערת המתרגמת: שומר מיוחסת לאיזור עיראק של היום) אשר נמצא בנאגפור (הודו), וגילו נאמד לכבן 5000 שנה. הלוח כלל 12 מתכונים להכנת תרופות, המתייחסים ליותר מ- 250 צמחים שונים, חלקם אלקלואידים כמו פרג, שיכרון ודודא רפואי (2).

(הערת המתרגמת: מאפיין מרכזי בפעילותם של אלקלואידים הוא יחסם למערכת העצבים המרכזית והשפעתם המרגיעה ומרפה, כגון הרדמה, שיכוך כאב, הרחבת דרכי הנשימה, גרימת הזיה וכן הלאה. אלו צמחים בעלי פוטנטיות חזקה ועל כן חלקם אף אסורים לשימוש לחלוטין).

הספר הסיני ""Ben Cao ('על שורשים ועשבים") שנכתב על ידי הקיסר המיתולוגי שן נונג בסביבות 2500 לפני הספירה, מתייחס ל- 365 תרופות צמחי מרפא מיובשים, על פי חלקיהם בצמח), אשר רבים מהם בשימוש גם בימינו כגון: ריבס (Da Huang) , קמפור, תה ירוק, פודופילום, ג'נטיאנה (Long Dan Cao), ג'ינסנג, דטורה, קליפת קנמון, ושרביטן (אפדרה – Ma Huang). (3,4)

הוודות (Vedas) - ספרי הקודש ההודים - מציינים טיפול באמצעות צמחים הנמצאם בשפע בארץ זו. צמחי תבלין רבים אשר מקורם בהודו נמצאים בשימוש עד היום: מוסקט, פלפל, צפורן וכן הלאה. (5)

פפירוס האברס, אשר נכתב בסביבות 1500 לפני הספירה (הערת המתרגמת- יש המייחסים לפיפרוס המצרי הנ"ל כי הוא מועתק מכתבי יד עתיקים יותר, אשר תיארוכם כ 3400 שנה לפנה"ס), מציג אוסף של כ 800 מרשמים, המתייחסים ל 700 מיני צמחים ותרופות המשמשים למרפא, ובינהם הרימון, הקיקיון, האלוורה, הסנה, השום, הבצל, התאנים, הערבה, הכוסברה, הערער, הערבז הסוככני ועוד (6,7)

בתנ"ך ובתלמוד מוצגים מצבים של טקסים המקושרים לריפוי, ובהם נעשה שימוש בצמחים ארומטיים כגון הדס וקטורת (8) (הערת המתרגמת- להלן רכיבי הקטורת על פי תקציר ויקיפדיה: ארבעת הסממנים המוזכרים בתורה (הצרי, הציפורן, החלבנה והלבונה) היוו את עיקר כמותה של הקטורת: מכל אחד מהם עירבו שבעים מנה. מכל אחד מארבעת הסממנים הבאים - מור, קציעה, שיבולת נרד, כרכום - עירבו שישה עשר מנה, מהקושט - שנים עשר מנה, מהקילופה - שלושה מנה, ומהקינמון - תשעה מנה. להעמקה על אודות הקטורת מומלץ לקרוא את מאמרו הנפלא של הרב מנחם בורשטיין)

באפוסים של הומרוס, האיליאדה והאודיסאה, אשר התהוו סביבות 800 לפני הספירה, נמנים 63 סוגי צמחים לרפואה, מהאזור המינואי (מיוחס לכרתים- הערת המתרגמת), האזור המיקאני (מיוחס לדרום יוון- הערת המתרגמת) ומצרים האשורית.

חלק מן הצמחים, נושאים את שמם בעקבות דמויות מיתולוגיות מאותם האפוסים; לדוגמא טיון השמש קרוי כך (בלטינית: Inula helenium ) לכבודה של הלנה, העומדת במרכזה של מלחמת טרויה.

שמם של הצמחים מסוג לענה (בלטינית: Artemisia), אשר להם יוחסו תכונות של חוסן ושמירה על הבריאות, מיוחסים לביטוי הקדום artemes שפרשנותו 'דוב'- ובהשאלה 'חזק כמו דוב'- כלומר מעיד על חיוניות, מביטוי זה נגזר גם שמה של האלה היוונית ארטימיסיה- אלת הציד, שטחי הפרא, חיות הפרא והירח. (הערת המתרגמת- פסקה זו הנה העמקה שלי ולא הופיעה בצורה זו במאמר המקורי, שם הפרשנות לשם מוצגת כ'בריאות' (9).

הרודוטוס (סביבות 500 לפנה"ס) מתייחס לצמח הקיקיון, אורפאוס מתייחס לצמחים הלבורוס ושום, ופיתתוגרס מתייחס לצמחים חצב מצוי, חרדל וכרוב.

עבודתו של היפוקרתס (459-370 לפני הספירה) מכילה 300 צמחי מרפא המסוגים לפי השפעתם הפיסיולוגית:

לענת האבסינת' וערבז סוככני שימשו כנגד חום; שום שימש כנגד טפילים במעיים; אופיום, שכרון, אטרופה בלדונה ודודא רפואי, שימשו כסמים נרקוטיים, הלבורוס, ו'ג'ינג'ר ארופאי' כמחוללי הקאה; חצב מצוי, סלרי, פטרוזיליה, אספרגוס, ושום כמשתנים; אלון ורימון כעפיצים. (10,11)

תאופרסטוס (371-287 לפנה"ס) ייסד את מדע הצמחים- בוטניקה- בספריו "חקר הצמחים" (De Causis Plantarium) ו "היסטוריית הצמחים" (De Historia Plantarium). בספריו אלו, הוא יצר סיווג ללמעלה מ 500 צמחי מרפא הידועים באותה עת. (12,13)

בין היתר הוא מתייחס בספריו לקנמון, קנה שורש של איריס, ורטרום, מנטה, רימון, הל, הלבורוס, אקוניטום (Fu Zi ברפואה הסינית) וכן הלאה. בתיאורו את פעילותו הרעילה של הצמח, תאופרסטוס הדגיש את חשיבות עניין ההסתגלות של בני האדם לשימוש בצמחים, על ידי העלאת המינון באופן הדרגתי. מתוך כך, תאופרסטוס זכה לכינוי 'אבי הבוטניקה' הודות לתרומתו הגדולה בתיאור ובסיווג צמחי מרפא (14,15)

בעבודתו "על הרפואה" (De re medica) מציין האנציקלופדיסט הרפואי הרומי הנודע קורנליוס קלסוס (25 לפנה"ס- 50 לספירה) כ 250 צמחי מרפא ובינהם: אלוורה, שכרון, פשתן, פרג, פלפל שחור, קנמון, גניצאה (star gentian), הל , ורטרום ועוד. (16)

החוקר הבולט ביותר בעת העתיקה, לצמחי מרפא, היה דיוסקורידס "אבי חקר הצמחים" אשר שימש כחוקר צמחים ורופא בצבא הקיסר הרומי נירון. דיוסקורידס חקר את צמחי המרפא בכל מקום אליו הגיע במסגרת מסעות הצבא הרומי. בסביבות 77 לספירה הוא כתב את עבודתו 'חומרי הרפואה' ( “De Materia Medica”) - קלאסיקה זו, אשר תורגמה פעמים רבות, פרסה מידע רב אודות צמחי מרפא והיוותה את התשתית לחקר צמחי הרפואה עד לתקופת ימי הביניים המאוחרים והרנסנס. (17,18)

מבין 944 התרופות המתוארות במטריה מדיקה, 657 הנן בעל מקור צמחי, ומכילות תיאור של מראה הצמח בחיצון, מיקום גדילה, אופן הליקוט, הכנת התרופה מן הצמח- והשפעותיה הרפואיות. נוסף לתיאור הצמח מופיעים שמותיו בשפות השנות בהתאם למקומות בהם הוא גדל. מרבית הצמחים המתוארים הנם בעלי השפעה מתונה, אך ישנה גם התייחסות לצמחים המכילים אלקלואידים או רכיבים אחרים בעלי אפקט חזק : הלבורוס (fragrant hellebore, false hellebore) , פרג, נורית, דטורה (jimson weed), שכרון, אטרופה בלדונה. (21,22)

דיוסקורידס העריך במיוחד את הצמחים המבויתים כגון: ערבה, קמומיל, שום, נטופית (marsh mallow) , קיסוס, סרפד, מרווה, ערבז סוככני, כוסברה, פטרוזיליה, חצב מצוי ו-ורטרום false hellebore).).

הקמומיל משמש כחומר אנטי דלקתי לריפוי פצעים, עקיצות, כוויות וכיבים, וכן לנקיון ושטיפה של העיניים, האזניים, האף והפה. הודות לפיעלותו הקרמינטיבית (= סופחת גזים במערכת העיכול) המתונה הוא במיוחד מתאים לשימוש בילדים.

דיוסקורידס סבר כי לצמח פעילות מעודדת הפלה, וכתב "הפרח, השורש עצמו ושאר חלקי הצמח, מאיצים את המחזור, מביאים לשיחרורו של העובר, של שתן ושל אבנים, בתנאי שהם ניתנים בצורה של עירוי ושל אמבט" . אמונה שגויה זו אומצה אחר כך גם על ידי הרומאים וגם על ידי הערבים; מכאן השם הלטיני Matricaria הנבנה מהמילים 'אמא' (mother) ו 'רחם' (matrix).

דיוסקורידס הבחין בין כמה מיני מנטה אשר גדלו, ושימשו להקלה בכאבי ראש ובכאבי בטן. פקעות של sea onion ופטרוזיליה שימשו כצמחים משתנים, קליפת עץ אלון שימשה למטרות גניקולוגיות וערבה לבנה שימשה להורדת חום (23). אל החצב התייחס דיוסקורידס כחומר מכייח, ממריץ לב ועוצר הזעה. ראוי לציין כי דיוסקורידס התייחס לאפשרות לזיוף תרופות – הן תרופות מקומיות כגון אופיום הנרקח מפרג צהוב (Glaucium flavum), חלב צמחים ופרג, והתרופות היקרות יותר המגיעות מן המזרח דרך סוחרים ערבים כגון איריס, אקרוס קלמוס, הל, קטורת ועוד(8).

חלק ב' של המאמר יעלה בקרוב...

מקורות:

1. Stojanoski N. Development of health culture in Veles and its region from the past to the end of the 20th century. Veles: Society of science and art. 1999:13–34. [Google Scholar]

2. Kelly K. History of medicine. New York: Facts on file; 2009. pp. 29–50. [Google Scholar]

3. Bottcher H. Miracle drugs. Zagreb: Zora; 1965. pp. 23–139. [Google Scholar]

4. Wiart C. Etnopharmacology of medicinal plants. New Jersey: Humana Press; 2006. pp. 1–50. [Google Scholar]

5. Tucakov J. Healing with plants – phytotherapy. Beograd: Culture; 1971. pp. 180–90. [Google Scholar]

6. Glesinger L. Medicine through centuries. Zagreb: Zora; 1954. pp. 21–38. [Google Scholar]

7. Tucakov J. Pharmacognosy. Beograd: Institute for text book issuing in SR. Srbije; 1964. pp. 11–30. [Google Scholar]

8. Dimitrova Z. The history of pharmacy. Sofija: St Clement of Ohrid; 1999. pp. 13–26. [Google Scholar]

9. Toplak Galle K. Domestic medicinal plants. Zagreb: Mozaic book; 2005. pp. 60–1. [Google Scholar]

10. Bojadzievski P. The health services in Bitola through the centuries. Bitola: Society of science and art; 1992. pp. 15–27. [Google Scholar]

11. Gorunovic M, Lukic P. Pharmacognosy. Beograd: Gorunovic M; 2001. pp. 1–5. [Google Scholar]

12. Pelagic V. Pelagic folk teacher. Beograd: Freedom; 1970. pp. 500–2. [Google Scholar]

13. Katic R. La medicine en Serbie au moyen age. Beograd: Scientific work; 1958. pp. 7–36. [Google Scholar]

14. Bazala V. The historical development of medicine in the Croatian lands. Zagreb: Croation publishing bibliographic institute; 1943. pp. 9–20. [Google Scholar]

15. Nikolovski B. Essays on the history of health culture in Macedonia. Skopje: Macedonian pharmaceutical association; 1995. pp. 17–27. [Google Scholar]

16. Tucakov J. Pharmacognosy. Beograd: Academic books; 1948. pp. 8–21. [Google Scholar]

17. Thorwald J. Power and knowledge of ancient physicians. Zagreb: August Cesarec; 1991. pp. 10–255. [Google Scholar]

18. Katic R. The Serbian medicine from 9th to 19th centuries. Beograd: Scientific work; 1967. pp. 22–37. [Google Scholar]

19. Stojcevska-Antic V. Clement and Naum of Ohrid in folk tradition. Skopje: Our book; 1982. pp. 25–86. [Google Scholar]

20. Celakoski N. Saint Naum of Ohrid Miracle worker. Prilep: Raster; 1997. pp. 85–6. [Google Scholar]

21. Nikolovski B. Arab pharmacy in Macedonia. Bulletin. 1961;1:20–7. [Google Scholar]

22. Katic R. In: In: The Chilandar medical codex N. 517. Milincevic V, editor. Beograd: National library from Srbija; 1980. pp. 9–80. [Google Scholar]

23. Tucakov J. Healing with plants. Beograd: Rad; 1990. pp. 576–8. [Google Scholar]

24. Tucakov J. Healing with plants. Beograd: Rad; 1990. pp. 24–37. [Google Scholar]

25. Jancic R. Botanika farmaceutika. Beograd: Public company Sl. List SRJ; 2002. pp. 83–6. [Google Scholar]

26. Dervendzi V. Contemporary treatment with medicinal plants. Skopje: Tabernakul; 1992. pp. 5–43. [Google Scholar]

27. Lukic P. Pharmacognosy. Beograd: SSO Faculty of Pharmacy; 1985. pp. 8–22. [Google Scholar]

28. Kovacevic N. Fundamentals of pharmacognosy. Beograd: Personal edition; 2000. pp. 170–1. [Google Scholar]

29. Nelson D, Cox M. Lehninger Principles of Biochemistry. 4th ed. New York: W.H. Freeman and Company; 2005. pp. 1–41. [Google Scholar]

30. Council of Europe, Strasburg. 6th ed 2008. European Pharmacopoeia. [Google Scholar]

31. The United States Pharmacopoeial Convention. Washington: 2008. USP 31 the United States Pharmacopoeia. [Google Scholar]

32. British Pharmacopoeia Commission. London: 2007. British Pharmacopoeia. [Google Scholar]

33. Blumenthal M. The Complete German Commission E Monographs, Special Expert Committee of the German Federal Institute for Drugs and Medical Devices. Austin: 1998. [Google Scholar]

34. Law of medicines and medical supplies, Official gazette of RM no.106/07